היה זה צהריי יום כיפור 1973 כשלפתע פרצה המלחמה. אני, קצין מילואים בשריון, מגוייס בדחיפות בצו 8 לחזית הדרומית, וכמו רבים אחרים, עוד לא יודע שום דבר על שמתרחש בתעלה והטלטלה שאני עומד לעבור. לאורך כל המלחמה לא ראיתי ושמעתי מהבית, ובחלקים גדולים אף האמנתי כי גם לא אשוב  עוד הביתה לעולם.  באותם ימים ושעות מורטות עצבים, בכאוס האדיר ואי הידיעה מה מתרחש מסביבך ומתי יגיע הרגע שלך, כל שהיה לי זה את הטנק שלי, סרבל חסין אש ומספר דפים שמצאתי ואיגדתי לכדי יומן, בהם תיעדתי את תחושותיי ורגשותיי על מנת שבמידה ויקרה לי משהו, הוריי יוכלו לדעת ממקור ראשון מה עבר  עלי במלחמה. כעת, אני מציג כאן לראשונה את דפי היומן שלי המילים והתחושות, מהחזית – במלואם.

 

44 שנים שכב יומן המלחמה שכתבתי על המדף, ואף פעם לא ממש הרגשתי צורך לשוב ולקרוא בו. לאורך כל השנים הרגשתי שהוא היה עבורי מעין תיבה סגורה שהמילים הטמונות בה, אותן רשמתי בין הקרבות, לעולם לא יוכלו לתאר באמת את מה שעברנו. כאילו אותן מילים ממש יבשות וחסרות צבע מול התחושה של "מכאן לא נחזור בחיים".

לפניכם דפי היומן, כפי שנכתבו בהפוגת הקרב במהלך המלחמה.

 

מי שלא חווה את התחושה של המעבר החד מאורח החיים השלווים בבית לתוך הכאוס של המלחמה, אולי לא יבין על מה מדובר. הדבר דומה לדעתי לאדם שישן את שנת היופי שלו, כשלפתע הוא מתעורר בעודו תחת מתקפת מחבל. אתה פשוט לא מבין מאיפה זה בא לך, ולא בכדי, גם לי ולצוות הטנק שלי לקח מספר ימים לקלוט שאנחנו במלחמה. זה היה בלתי נתפס.

 

אגב, בגלל החיפזון בו גויסנו למלחמה, אותו צוות לוחמים שלחם איתי מהרגע הראשון ועד להפסקת האש, לא היה צוות אורגני מאומן שהכיר אחד את השני על בוריו והתאמן לאורך השנים לקראת שעת פקודה. יצאנו לקרב כשאף אחד מאיתנו לא הכיר איש את רעהו, ומכורח הנסיבות, ההיכרות נוצרה תוך כדי תנועה. היינו ארבעה אנשי צוות זרים זה לזה, שנמצאים בתוך צריח טנק בצורה הכי אינטימית, ומנסים לעשות את המוטל עליהם על מנת להישאר בחיים. 

 

את היומן עצמו כתבתי על דפי הזיווד שמצאתי באחד התאים

בטנק. הרגשתי צורך לכתוב להורי מתוך תחושה שהסיכוי שלי

לחזור הביתה הוא נמוך. כאשר הייתי מוצא לי זמן, הייתי יושב

לאור הירח, או בתוך הצריח עם תאורת הטנק החלשה, וכותב.

מספר מה קורה איתנו, מה עשינו היום, מה המצב בחזית ובעיקר

פורק את רגשותיי.

​

שיהיה ברור - לא נלחמתי בקרבות הקשים ולא הייתי מעורב

בסיפורי הגבורה שסיפקה המלחמה. לדאבוני או למזלי, שכן

אני בין החיים, הטנק שלי חווה לא מעט תקלות טכניות שבגינן

הוא היה מושבת בחלקים מהמערכה. הדבר הוביל לכך

שבעוד הכוח איתו יצאתי למלחמה נאלץ להתקדם לעבר תופת

הקרבות שבחזית המצרית, תופת שלא רבים ממנה יצאו

בחיים, אני נותרתי טנק בודד ונודד, שנגזר גורלו להיות כוח

עצמאי לבדו. 

 

 

רק עכשיו, כאשר אני קורא את כל היומן בפעם הראשונה, אני מבין באיזה פחד הייתי במהלך הקרבות, פחד שלעתים שיתק אותי, שגרם לי לרעד בכל רמ"ח איבריי. הנתק מהגדוד והשעות הרבות שהיינו ללא שום מסגרת, חשופים ופגיעים בטנק המושבת, בעוד מאות כלים צה"ליים ועשרות מטוסים חולפים על פנינו לכוון התעלה, וחלקם לא עושים עוד את הדרך חזרה, לא נתן לי רגע של מנוחה ושקט נפשי. שאלתי את עצמי רבות איפה צה"ל החזק של ששת הימים? הרגשתי כמו קליפת אגוז בים סוער, ללא שום שליטה ושום הכוונה. אולי זו הסיבה לאותן תחושות שעולות ממילותיי ביומן.

​

​

​

​

​

​

​

 

​

​

​

​

​

את הדפים שמילאתי שמרתי בתיק חסין אש שהיה בתוך כיס הסרבל שלי לאורך כל תקופת המלחמה. המחשבה שהובילה אותי הייתה שאם יגיע הרגע והרולטה הרוסית תצביע על הטנק שלי, היומן יישאר שלם בתוך התיק ויגיע להוריי כמזכרת אחרונה.

​

לשמחתי, המהולה בעצב נוכח קורבנות המלחמה, הימים בחזית חלפו, רעם התותחים נדם ואני נותרתי בחיים. מיד עם תום הקרבות, אבי ביקר אותי, בהיותו קצין ליווי בדובר צה"ל, ולקח את דפי היומן לארץ, שם הוא יצר אלבום למזכרת מהימים הללו, יחד עם הגלויות והמכתבים ששלחתי עד לשחרורי כחמישה חודשים מגיוסי למלחמה.

 

בתוך האלבום גם ביקשתי מאבא שיכניס כתבה שמאוד נגעה ללבי אז, פרי עטה של העיתונאית תמר אבידר:

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​