אוקטובר 1973
איתמר - יומן המלחמה
לפניכם דפי היומן אשר כתבתי במלחמת יום הכיפורים בעודי בטנק.
מחשבות, הגיגים ותחושותי בעת המלחמה.
אחרית דבר
הסתיימה המלחמה. ממש קשה להאמין שנשארנו בחיים.
כשבוע לאחר הפסקת האש עברנו לסיני לצורך
הכשרת צוותי טנקים חדשים כדי לרענן את
יחידות השריון שנפגעו כל כך קשה. את זה
עשינו במשך מספר חודשים עד לשחרור.
סך הכל שרתתי במילואים של תקופת המלחמה
ואחריה 137 ימים (4.5 חודשים).
הביקור הראשון שלי בבית בתום הקרבות זכור לי
במיוחד. זה התחיל מזה שאפשרו לי לצאת ל 24
שעות בלבד. טסתי בהרקולס משדה התעופה
בפאיד, על אדמת מצרים, טיסה בגובה מאד נמוך
לאחר ההמראה וזאת מחשש לירי טילים נגד מטוסים.
ההגעה הביתה הייתה טראומתית עבורי.
מתחושה שלעולם לא נחזור הביתה, מהחולות של סיני,
הגריז והפיח של הטנקים – לפתע לבית עם קירות לבנים, חרסינה באמבטיה, מיני פסלונים קטנים על המדפים בסלון ומים חמים בלי הגבלה. הלכלוך שנדבק לגוף במשך כמעט חודש, לא ירד בקלות. נדרש שפשוף חוזר עם מטלית מחוספסת כדי לצאת נקי כמו חדש. איזה דיסוננס.
תחושת ההבדל בין שני המצבים הכתה בי חזק. עד היום עוברת בי צמרמורת שאני נזכר בביקור הזה. ובנוסף לזה, היו חברים שלי ושל הורי בסלון באותו הערב. ובשיחות סלון כמו בשיחות סלון, מנתחים את מהלכי המלחמה. לתדהמתי טענו שם החברים של הורי שהיה צריך להמשיך את המלחמה בעוד כמה ימים ולהשמיד את הארמיה השלישית אותה כיתרנו. להמשיך עוד כמה ימים? הרי בכינו מהתרגשות שהסתיימה המלחמה. הבנו ששרדנו אותה. אז להמשיך עוד כמה ימים? ככה בהינף יד?
לכאורה חזרנו הביתה כדי להיות אזרחים מן השורה, אך האמת שהמלחמה ליוותה אותי עוד זמן רב. הדבר הזכור לי ביותר הוא הרגישות העודפת לשריקות חזקות, סירנות, צפצופי מכוניות ובכלל צעקות. לא אחת מצאתי את עצמי מתכופף ולעתים כמעט נשכב במקום, והכל כהרגל מותנה מנפילת המרגמות, הקטיושות והפגזים שאת מעופם היה ניתן לשמוע כאשר חלפו מעל ראשינו בזמן הקרבות.
התחלנו את שנת הלימודים באוניברסיטה באיחור רב, תוך שהאקדמיה הלכה לקראתנו ואכן אפשרה ללוחמים להסתפק ב 4-5 חודשי לימוד לשנה הראשונה, במקום כ-9 חודשים.
בחורף 74 הרגשתי שאני חייב להתאוורר ואבא הציע לי לצאת אתו
לחופשת סקי, לראשונה בחיי, במועדון הים התיכון בשוויץ.
ואכן נשמתי אוויר פסגות. השינוי הדרמטי באווירה, התחושה שחזרתי
לחיות, בהחלט הייתה משב רוח מרענן עבורי.
באותה תקופה, הייתה פנייה של הרמטכ"ל לאנשי
המילואים לחזור לצה"ל ולסייע בשיקום הצבא
שנפגע כל כך קשה. ללא היסוס, הודעתי
לאוניברסיטה שאני דוחה את לימודי השנה
השנייה וחוזר לשירות קבע מלא. את שנת
השירות בקבע העברתי קקמב"צ בגדוד
האימונים של חטיבה 7 אותו הקמנו מדרום
לבאר שבע וכל זאת על מנת למלא את שורות
השריונאים בצורה הכי מקצועית שאפשר.
שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי לתרום עוד
נדבך בבניין הביטחון של מדינתנו.
יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא היום הקשה שלי בשנה. זה היום המיוחד בו אני מתבודד עם עצמי ועם החברים שנפלו. עם ירון, ציקי, יונתי, מיכאל, רונן, גדעון, אירי, גיל, יוסי, דודו, גבי, עמוס ועוד רבים אחרים. יהי זכרם ברוך לעד!
היום, בתי ובני הצעירים משרתים כלוחמים. כל אחד עושה את המיטב בתחומו. אני גאה בהמשך המסורת המשפחתית של הדור הצעיר.
עם שחרורי מהמילואים מצאתי את יומן המלחמה שלי כבר מוכן. אבי, שקבל ממני את כל דפי היומן המקוריים שכתבתי בזמן הקרבות, הכין קלסר עם דפי היומן המקוריים, קטעי עיתונות מהתקופה ועשרות גלויות ומכתבים שכתבתי וקבלתי במהלך אותה התקופה. זה המשך ישיר לדיבוק שאחז במשפחתנו של תיעוד היסטורי בסרטים, בתמונות סטילס ובחומר כתוב.
ניתן לבקר בדף הפייסבוק של "ארכיון יונה ואיתמר חצור" ולצפות בעשרות סרטים, תמונות ומסמכים:
קמב"ץ גדוד הצמ"פ של חטיבה 7
הצצה ראשונה ביומן, 44 שנים אחרי
סמ"פ "כובס" בזמן ההכשרות
