פרק ב'

הדרך לחזית - חוף רומני

במשך היום ירו עלינו גם טילים מסוג "שמל", דבר מאד לא נעים.

מזהים כדור אש ענק שבא מולך, ומאחר שהוא מכוון מהקרקע

הוא משנה כוון חד באוויר תוך כדי מעופו וקשה להתחמק ממנו.

האבדות אצלנו רבות. שני הרוגים הם חברים טובים שלי שעשו

איתי קק"ש (קורס קציני שריון). ארז בנימיני שחילץ אותי כמה

ימים קודם לכן בטיול בראש השנה שנתקעתי עם האוטו ברמת

הגולן, ויונתי (יונתן צוובנר).

זיהינו טנקים שלנו שרופים. גם זחל"מים. הם דפקו אותנו חזק עם טילים שהושמו במארבים. אני באמת מתפלל לחזור בריא ושלם וזה קצת קשה להאמין. פגשתי במשך הזמן חברים רבים מהצבא ואפילו מג'וליס. פגשתי מצהלה את אמנון הרשלקוביץ, בן מחזור שלי, שהיה קצין על פטון וגם את משה שחר (אבא של אודליה).

ביום שני בלילה (8/10/73) היה לנו דבר מוזר מאד. היינו בחניון לילה 6 טנקים, 5 ק"מ מהאויב. בלילה לא עושים שום דבר, לא נלחמים, וזאת הזדמנות לאויב להקים גשרים ולחצות את התעלה עם עוד טנקים. זה די מפחיד להיות רק 5 ק"מ מהם. עדיין המצב מעורפל. לא יודעים מה קורה, לא שומעים חדשות. כל היום בעמדות ויורים. אף אחד לא נותן הוראות. חיל אוויר איננו, ארטילריה איננה. להם, לעומת זאת, יש ארטילריה מצוינת, טילים ומאות טנקים. הייתי די מיואש. לא הבנו איפה צה"ל. ברשת הגדודית כל היום דברו על הרוגים.

לפנות בוקר בין יום שני ליום שלישי (9/10/73) בשעה 04:30 לערך, זיהינו כוח של כמה נגמ"שים עובר ממזרח למערב (מכיוון כוחותינו לכיוון התעלה). לא פתחנו באש כי לא ידענו מי הם. הם עברו 100 מטר לידנו. עד הבוקר הם לא חזרו. בבוקר נסענו על אותו ציר מערבה, לאותן העמדות, ולא ראינו אותם. מסקנה - הם היו מצרים. אנחנו חושבים שהם טעו, ראו שהם בשטח שלנו אז הם בשקט חזרו לשטח שנכבש על ידם (ופשוט) עברו לידנו.

בבוקר יום שלישי היה לי יום קשה. מטוס סקייהוק שלנו

חזר מתקיפה אצלם. הוא טס נמוך מאד, אולי בגובה של

50 מטר (לכווננו) וחטף מאחור טיל והתרסק 200 מטר

ממני. ראיתי את הטיל אחריו, איך הוא תופס עליו כוון.

ממש הייתי מהופנט ופתאום המטוס נפל ונמרח על

האדמה כמו (פצצת) נפל"ם. אח"כ באו לחלץ את (גופת)

הטייס. הייתי המום.

בכלל, לראות טנקים שלנו בוערים זה לא נעים. אבל קשה לי לתאר זאת כי כל כך הרבה קרה מאז. בקיצור אנחנו בחניון – בעצם דפקתי להם עוד נגמ"ש אחד.

(יום רביעי 10/10/73) עכשיו כבר 19:00, הפלוגה נסעה דרומה

ואני תקוע כאן עם תקלת מנוע וסדנא גייסית עובדת על התקלה.

עלי לנסוע הערב לחניון (שהפלוגה כבר נמצאת שם) ואני מעריך

שזה לפחות שעה נסיעה מכאן. אני אסע לבד, כ 9 ק"מ מהתעלה,

שזה בערך 3-4 ק"מ מהם. יש להם הרבה טילים שם.

הרגשה לא נעימה לנוע לבד (ועוד בלילה). כן, לפני 4 שעות ירדו עלינו 4 (מטוסי קרב מצריים) סוחוי, באמת לא נעים. חבר'ה – זו מלחמה. פעם מאד רציתי מלחמה. היום אני מבסוט על כל רגע שאני כמה ק"מ מהם למרות שאני בטווח הפצצה מהמטוסים.

טוב לחיות.

הכי חשוב שכחתי. הערב ערב סוכות, יום הולדתה ה-26 של עירית (אחותי). אם הייתי יכול, הייתי מתקשר אתכם. שלחתי פעמיים ד"ש (עם אנשים שחוזרים לארץ ופוגשים בשדה הקרב) וכתבתי גלויה.

תסלחו לי על הברדק ביומן כי אני לא מאורגן בראש. שמעתי ממישהו

שירון מרדיקס בסדר (בעצם ירון נהרג ביום השני למלחמה ליד מוצב ליטוף).

אני מקווה שכל החבר'ה, באשר הם, בריאים ושלמים. אני הולך בכיס עם

תפילה שמישהו נתן לי, מה שבטוח שיהיה בכיס. השעה כבר 21:30

ואנחנו עדיין תקועים. החוליה הטכנית חזרה לבסיס כי לא הצליחו להתגבר

על התקלה. שלחתי איתם את הטען (איש הצוות) שלי ע"מ לזרז שם את

העניינים שיבואו מהר. לפני 5 דקות הוא התקשר והודיע שטנק חילוץ יבא

לגרור אותנו ואז יוציאו לנו מנוע.

בזה הרגע גמרנו ארוחת ערב שאכלנו ממנת קרב שנארזה לפני יומיים,

מנה מיוחדת למלחמה, הכוללת בשר טוב, צלחות וסכו"מ,

סך הכל לא רע. הטנק כמו בית. על כנף ימין עומד סיר חשמלי

שמחובר לתא הנהג ואנחנו עושים שתיה ומחממים בשר. לידו

הרבה סוכר, תה וקפה. על הצריח שמיכות, נשק, כובעם וכל מיני

מפתחות. המנוע פתוח והקרביים בחוץ. שקט מסביב. כל רכב שעובר,

נוסע בלי אורות. הטנק שלנו עומד לבד במדבר והשקט הוא מוחלט.

רק מכשיר הקשר נשמע. על הרשת הפלוגתית אני לא יכול לדבר כי הם בדממה מוחלטת וכנראה שהם הקימו מארב למצרים.

עוד מספר דקות אני הולך לישון על האלונקה. נתתי הוראות פתיחה באש לשומר במקרה של צרות.

השעה כבר 06:30 בבוקר יום חמישי (11/10/73) ואני עדיין תקוע. שני טנקי מגח (שם קוד לטנק הפטון) שבאו לחלץ אותי לא הצליחו לגרור אותי. בכל אופן צריכים להביא אותי לבסיס הסדנא הקרוב ולהוציא מנוע. אני עדיין מחכה להוראות. הלילה ישנתי שעתיים. ברקע אני שומע את מכשיר הקשר הגדודי. הגדוד שלי בולם התקפות חי"ר שלמעשה באו מצוידים היטב בטילים (טילי סאגר רוסיים נגד טנקים שנישאים ע"י חיילי חי"ר במזוודות שיגור ניידות) וההוראה היא לא להתקרב לפחות מ – 3.5 ק"מ מהם בגלל הטילים. ברקע רואים כבר את העשן השחור ושומעים את הבומים של הפצצות.