פרק ג'

תעוז "יורם"

השעה כעת 19:30 ואני יושב וכותב לאור הירח. גמרתי את כל התיקונים ב 16:00, הווה אומר הייתי תקוע 26 שעות. בקיצור, לא יכולתי להשיג את הפלוגה ולכן התקשרתי לסמ"פ שנשאר עם 4 טנקים ככוח עצמאי, 7 ק"מ מהתעלה בתוך שטח ביצות, ממש בצפון התעלה.

הפעם אנחנו עושים מלחמה מוזרה, לא נגד טנקים

אלא נגד חי"ר. אנחנו 5 טנקים, מחלקת חי"ר

ומוצב חי"ר + מרגמות (מדובר בתעוז "יורם").

מולנו בטווחים של 400 מ' יש אנשי חי"ר מצריים

שמנסים לדפוק אותנו. זה די מסוכן כי קשה לראות

אותם בעיקר בלילה. אנחנו בערנות מרבית ובלילה

שומרים 2 אנשים בכל טנק. זה יוצא חצי לילה

להיות ער. בנוסף לחי"ר, התקיפו כאן אתמול 4

סוחויים וגם נפלו כאן פצצות ארטילריה.

לומר את האמת, אני די מתוח כי ראיתי אותם רצים בין הגבעות וזיהיתי אותם בלי משקפת. הם מנסים להתקרב וזה לא נעים שערבי עם "בזוקה" יצא מטווח 4 מ'. הבעיה שהיא שכאן הכל ביצות ואי אפשר להכניס מהצד המצרי שריון כי זה רק על ציר אחד. לכן שלחו חיילי חי"ר לדפוק אותנו. אני מתאר לעצמי שאלה אנשי קומנדו שלהם ואני מעריך את האומץ שלהם לרוץ לפני טנקים יורים.

היום כבר יום שישי (12/10/73) והשעה היא 16:45.איך שהזמן רץ. אנחנו כבר....(הפסקת כתיבה - הייתה התקפת מטוסים).

ובכן, הזמן רץ ואנחנו כבר 6 ימים כאן. מלחמה!!

לגבי הלילה של אתמול, לומר את האמת היה די מתוח

מחשש להתגנבות אנשי החי"ר המצריים לחניון

והשחלת "בזוקות" או טילי כתף, או אפילו קידום

מזוודות טילים בשביל ירי יום. הטנקים היו מפוזרים טוב

לכל הכוונים כאשר בין כל טנק עומד נגמ"ש. בכל כלי

שמרו 2 חבר'ה כך שלי יצא לישון שעתיים וחצי.

הייתי ממש הרוג וסחוט מיום הלחימה.

ב-04:00 (שבת 13/10/73) הוכרז מצב כוננות מלא

מחשש להתקפה שלהם ואף שמענו רעש של כבדים (טנקים)

מהאזור ההוא (כוון התעלה). המתח עלה וגבר בצוות שלי שהיה מאד עייף, נרדם אפילו במצב כזה ומספר בעיטות וצעקות שלי העיר אותם מדי פעם. לגבי השינה, ישנתי בתא התותחן – כמובן בישיבה אך מרוב עייפות ישנתי חזק מאד ואף היה קשה להעיר אותי. אגב, מרוב עייפות, תופעת הדיבור (מתוך שינה) בלילה נמצאת אצל כל הצוות...

במשך היום היו מספר מצבי כוננות, שלמרות שלא היה ירי בכלל. היינו בתצפיות רוב הזמן. הייתה התקפה ארטילרית עלינו, דווקא די חזקה, ופגזים נפלו מספר מטרים לידנו עד שהייתי נאלץ לסגור מדף מפקד. המח"ט היה כאן היום ולקח מספרי טלפון בבית, כמובן שנתתי כמו שאני עושה בכל הזדמנות.

בינתיים שמעתי על עוד אחד שאני מכיר טוב ונהרג, חבר טוב של ירון. אגב, יש כאן קצין שנשוי לבת צהלה (רונן ויינברגר) והוא חבר טוב מאד של גדי שמרון. הלילה מתקרב ואנחנו נכנסנו כבר לחניון לילה. פגז חלול בקנה, מקלעים מוכנים. יש להניח שהלילה, כמו אתמול, בקושי נישן. זה די קשה. היו במשך היום גילויים של תצפיות על כוחות שנעים לעברנו והמתח הוא די גדול עד שמבררים של מי הכלים. למעשה הטנק היחידי כאן שהוריד טנקי אויב הוא הטנק שלנו ואנחנו נחשבים לאוטוריטה בנושא.

קשה להעריך כמה זמן נהיה כאן. זה די מדאיג כי זה נראה כמו מלחמת עצבים. עומדים בשני הצדדים ללא תזוזה ויורים אחד על השני. מדי פעם ניסיונות לתקיפה מצדם, וזהו. המעניין שכאן צה"ל פסיבי, ורק מגן, אין תקיפות ואין ניסיון לכבוש את התעלה מחדש. זה די מדכא כי הדבר בחזקת אפשרי. המורל (בטנק) די גבוה, עושים הרבה תה. הנהג והטען הם דתיים. הטען שלי עושה תמיד תה ולכן קוראים לו התה-איסט (אתאיסט). הבדיחות רצות כאן בקצב והיחסים מצוינים.

אני חושב שבינתיים שזה יספיק.

13/10/73 יום שבת. אנחנו עוד כאן

(תעוז "יורם"). אם הייתי מגיע

לכאן רק כעת, הייתי מרגיש את

(אווירת) שישי/שבת. שקט כללי

בגזרה. כאילו שגם למצרים יש

שבת. אך מה שהיה כאן הלילה,

שלא נדע.

ב-19:00 אתמול כבר היינו בחניון לילה כפי שצוין כבר קודם, וחורין הסמ"פ הודיע בקשר שאפשר ללכת לישון, כמובן כוננות מלאה. 2 שומרים על כל כלי, פגז בקנה וכו". לא היינו עייפים במיוחד, למרות המחסור בשעות שינה, ולכן ישבנו עד 20:30 והתווכחנו על נושאי דת ונושאי צבא. הוויכוח נסב למעשה על השאלה האם התנ"ך הוא מסמך מדויק או לא. כמובן שהתותחן, ברגר מנחל עוז, ואני טענו שלא ואילו ניסים הטען, שהוא דתי שרוף, טען שכן. היה מעניין כי זה היה קצת שינוי לאווירה הכללית. ניסים ואני הלכנו לישון עד 23:00, הווה אומר 2.5 שעות. אני ישנתי בתא הנהג. הכנתי לי שמיכה להתכסות ומיד נרדמתי. שהעירו אותי לשמור, השמיכה עוד הייתה בידי. נרדמתי עוד לפני שהספקתי להתכסות. שמרנו עד 01:30 ושוב הלכנו לישון.

ב-02:10 מעירים אותי. "קום מהר, כוננות. גש לכלי של 3".

לקחתי נשק ורצתי לשם. כל המפקדים הגיעו בהתנשמות עקב

הריצה. חורין סיפר את הדברים הבאים: ידיעות שהמצרים הולכים

לבצע התקפת התאבדות לכל אורך התעלה. יתכן מאד ובביצות

שמסביב יש חיילים עם בזוקות וטילי כתף. הטנקים יכנסו לתוך

המעוז, חוץ מטנק אחד שיישאר בחוץ (סוג של תשמוע)

שהוא יקבע. התפללתי שזה לא יהיה אני, וברגע שהוא קבע

מי זה יהיה, המט"ק נכנס לוויברציות, כי להיות לבד בחוץ זה די

מפחיד. בקיצור, עמדנו בכוננות מלאה, כולם ערים ומשקיפים עם המשקפות מ 02:30 עד 06:00 (יום ראשן ה 14/10/73). 3.5 שעות של מתח רציני ביותר.

הצוות שלי, כרגיל, כל פעם נרדם והייתי צריך להעיר אותם מדי פעם. בפנים הטנק קשה להישאר ער כי בפנים מאד חם, בעוד שלי בחוץ קר ולכן אני נשאר יותר ער. בנוסף הם יודעים שהאחריות עלי גדולה ולכן הם סומכים שאני אעיר אותם. ברגע שהתחיל להאיר הבוקר, נעשה לי טוב.

דבר נוסף ששכחתי, התכנית שלו (חורין) הייתה שהנגמ"שים יעשו סריקה לפנים באש ויתפסו עמדות, כאשר 3 זחל"מים עם חלק מאנשי המוצב יצאו אחריהם ויניחו מוקשים על הכביש המוביל לתעלה. מרוב התרגשות נפלה טעות ואחד הנגמ"שים ירה על החבר'ה שפיזרו מוקשים ופצע אחד קשה – חטף צרור בבטן. מיד פינו אותו עם נגמ"ש לבלוזה.

כמו שציינתי, האיר היום והמתח פג כמעה, אך ניכר היה שהיה מתח. מיד עם פרוץ הבוקר התחלנו לזהות כל מיני טנקים (מצריים) בעמדות קרובות והתחלנו לירות עליהם פגזים. שהאיר קצת יותר, ראינו שאלה היו שיחים והיה נדמה שהמצרים הצליחו לקדם כלים שלהם קדימה.

בכל אופן אני שקט, לא התקפה ולא התאבדות.

בכלל, אני לא מבין מה פתאום להתאבד ב 2 בלילה? מה הם לא יכולים לחכות עד הבוקר? אגב, היום זה היום הראשון שקבלנו ככר לחם. כעת, שני טנקים ירדו לטיפולים ואני הולך לאזן בועה, (לישון, בסלנג שריונאים).

יום ראשון (14/10/73) 16:50. מרוב התרגשות ממש קשה לכתוב. רבותי, היה ממש יום שהיינו קרובים לעולם הבא. ב 06:30 זיהינו על הציר שמוליך לתעלה שיירה של טנקים שבאו מולנו. לא היה ספק בכך. זיהינו אותם בטווח של 4-5 ק"מ. הם התקרבו והתחילו להתפרס, חלקם באגף מדרום וחלקם על הציר. זיהיתי בין 20 ל-30 טנקים, מרגמות ומחלקת חי"ר על נגמ"שים. ממש התרגשתי ולא שלטתי ברעידות בגוף. ניסיתי לייצב את עצמי וזה היה קשה. קדמה לפשיטה שלהם הפגזה ארטילרית רצינית שמזה אני כבר לא מתרגש. חבר'ה, טנקים באו מולנו, הרגשה מאד לא טובה. עמדתי באגף הצפוני של המוצב. התחלנו לדפוק.

אני לא פגעתי. הטווחים היו רחוקים

והיו הרבה מאד טנקים. הם ירו מעט

מאד אך השתמשו הרבה

בארטילריה. אנחנו לא תכננו קודם

שהם יפרסו מדרום בגלל ביצות,

אך למעשה יש רצועת דיונות

עבירה ברוחב 400 מ' מהכביש

ושם התפרסו. רק טנק אחד, 3ב',

היה מדרום למוצב והוא דפק. הם

כבר התקרבו לטווחים של 2 ק"מ

ועדיין לא פגענו למרות שירינו

הרבה. התקשרנו למח"ט ובקשנו

מטוסים אך הוא אמר שנסתדר

לבד. המצב היה מדכא. זיהינו

גם חי"ר בין הטנקים. עברתי

לגזרה הדרומית יותר. טנק ראשון שלהם נפגע וזה בטווח 1 ק"מ. עשן צהוב עלה ממנו. אני לא יודע איך פתאום תפסתי אומץ ושליטה, היינו 4 טנקים מתוך 6 מדרום למוצב. התחלתי לתת פקודות לטנקים האחרים והכנסתי אותם לעמדות. הטנקים שלהם המשיכו להתקרב וזיהיתי בברור את המט"קים שלהם (זקופים בצריח) ושסוג הטנק הוא T-34 (טנק רוסי ישן ממלחמת העולם השנייה). בסופו של דבר השמדנו 5 טנקים – כל השאר ברחו. אני חושב שזה נס משמים.

עכשיו אנחנו כבר עומדים בעמדות קדמיות יותר, כ 300 מ'

מערבית למוצב ושולטים על השטח. הלילה אני מקווה שלא

יפעלו, למרות שסיכוי סביר שחי"ר יתקיף. אגב, הטנק הכי קרוב

הגיע עד כדי 500 מ'!! מהמוצב. זיהיתי בשטח הרבה גופות שהיו

פה קודם לכן, מקרב שהיה כאן לפני שבוע. הם היו נפוחים ומעוכים.

היו להם להביורים והרבה ציוד משוכלל, כולל מסיכות אב"כ ואמצעי

התגוננות מגזים. אצל אחד מהם, בחגור, מצאנו ספרים בעברית

של קצין חינוך ראשי ולידם ראינו שימורים שלנו, כנראה ציוד

שלקחו במעוזים שהם כבשו. הרבה בזוקות, ררנ"טים ונשק היה

מפוזר שם, כולל סירחון (של הגופות).

הורים, אני די מתוח. קשה להאמין שאפשר לחזור הביתה. מריטת

העצבים חזקה מאד ואני מרגיש שאני מתוח חזק עד כדי כך שנגמר

הקרב והחל שקט באזור, עישנתי 6 סיגריות אחת אחרי השנייה.

סוללת המרגמות של המוצב הלכה לגמרי. היו להם 3 הרוגים

ו-11 פצועים מהארטילריה של האויב והביאו סוללה חדשה (במקומם).

דבר מעניין. תוך כדי ירי

תותחים והמולה רצינית,

אני רואה בנגמ"ש לידי את

גדי ערן (נהרג בשלום

הגליל 1982), לשעבר

תושב צהלה ובן מחזור

שלי. מאד התרגשנו והוא

צילם אותי מהנגמ"ש.

כל פעם שעברתי ליד

הנגמ"ש סימנתי

להם את האות V והם ממש התרגשו.

החי"ר מסתכלים עלינו בהערצה ולומר

את האמת לא הייתי רוצה להיות במקומם.

הם ממש בשר תותחים.

אני עדיין מזיע. קשה לי לחשוב על מה שהיה היום. זה נורא. אני לא רוצה יותר מלחמה ולפעמים אני אפילו מעדיף שתהיה הפסקת אש. אם אני אחזור חי אני אתפלל, דבר שכבר שעשיתי יחד עם הבחור הדתי שהרביץ תפילה רצינית באמצע הקרב. אני מקווה שהלילה החי"ר לא יתקפו כי אין לנו אמצעי ראיית לילה ואפילו אין לי תאורת לילה פריטלסקופ.

או קיי, אני מסיים. נראה מה יהיה הלאה.

למרות שגמרתי לכתוב להיום, אני מוכרח להוסיף. אש רצינית עולה מהצד שלהם. כבר חשבתי שזה יציאות של פגזים, אך הכל בוער אצלם. אני רק לא מבין למה לא עשינו ניצול הצלחה ועברנו להתקפה. צריך למחוץ אותם.

הסיבה לכתיבה היא שאחד הנגמ"שים הגיע לחלק מתנות מילדים שכללו טופי, סוכריות, סיגריות וופלים. כן קיבלנו 2 מוספי "ידיעות" ואני ממש מתרגש לקרא ולראות מה חושבים בעורף. מדווחים בקשר שמזהים רכב 400 מ' מאתנו. אני גומר ונכנס לטנק...

יום שני 15/10/73. שקט כללי בגזרה. יחסית ישנתי הרבה אתמול. כמובן שקשה לקרא לזה שינה, אך ישנתי 5 שעות. כמובן על הטנק. אפילו על סיפון הטנק אני לא נותן לישון אלא רק בתאים. אז תארו לכם שאני ישן מתחת לתותח והטען ישן בין הפגזים ובגלל מיקום לא נוח, הטען נראה כמו אדם שיש לו שברים. רגל פה, יד שם, בקיצור מאד לא נוח היחיד שחורפ לעניין זה הנהג, עושה חיים. למעשה מי שפחות ישן מכולם זה אני, וזה הרבה בגלל המתח שאני שרוי בו. לפעמים אני כל כך מתוח שאני לא יכול לאכול.

העיקר, בלילה היינו בעמדות מחוץ למוצב ע"מ שנהיה מוכנים להתקפת נגד מידית והעיקרון שהחי"ר + תשמועים נמצאים לפנינו ומודיעים לנו על כל תזוזה ותנועה. פתאום זיהו החי"רניקים תנועה בין השיחים שנמצאים ביננו ובינם והם סה"כ היו 100 מ' לפנינו. תפסתי שקשוק הרימו לנו תאורה והם ירו לכוון שלנו, כמובן שנסגרנו בתוך הטנק. בבוקר התברר שאיזה צוות נער שמיכות והם חשבו שאלה מצרים. בקיצור, שיפרנו לאחור כולם כאשר הכוונה היא כמה שפחות פגיעות וסיכון. מעכשיו כנראה בלילה הטנקים יחזרו לתעוז ויצאו רק ביום, מתוך כוונה לשמור עליהם מאד כי כל כלי הוא נכס. מה עוד, שהיום הורידו לנו 2 טנקים ונשארנו רק 4 בלבד!!

בלילה היו שני מקרים של מתח. הראשון,

שמענו כוח שמגיע מדרום. מאחר וזו מלחמה

ויש הרבה פשלות בזיהוי כוחותינו. כמובן שלא

הודיעו לנו על הכוח ורבותי, זה היה יכול להיות

כוח מצרי. היינו בכוננות גבוהה מאד. הכוח

(הסתבר) היה שלנו. עוד מקרה היה - טנקים

שנעו ממערב, אך הם לא נעו אלינו אלא דרומה.

רבותי, אלה דברים מורטי עצבים. כל פעם כולם

על הרגלים, כוננות מלאה ואח"כ שוב לישון.

העניין שהצוות לא מתרגש מזה ונרדם לי בטנק

בזמן כוננות במקום לעזור לי בתצפיות והכל נופל

עלי. מקרה נוסף היה שהם הנחיתו הליקופטר