היסטוריה. 17.10.73 (יום רביעי) ברגע זה הודיעו לנו בקשר שמחליפים אותנו עם טנקים אחרים, ה"שוט" הרגיל (טנקים ישנים יותר). למעשה אתמול לא כתבתי כי לא היה מה לכתוב, היה שקט. חוץ מזה. נסינו אתמול 2 מקלעי R.P.D וקלצ'ניקוב חלודים לגמרי והם ירו. ברגר עבד עליהם קצת, פירק, ניקה, שימן והעסק ירה. את שני המקלעים נתנו לחי"ר ואת הקלצ'ניקוב אני לוקח איתי.

 

הודיעו אתמול בחדשות שבגזרה המרכזית עברנו לצד המערבי של התעלה (ככה היינו מתעדכנים, מהטרנזיסטור) וכן הופתעתי לשמוע שהאלוף אלברט (מנדלר) נהרג. כן נודע לי אתמול שהודיעו שיש לנו עד לפני 3 ימים 650 הרוגים וכ 2000 פצועים. בכל אופן, נראה לי שאם מביאים לכאן "שוט" רגיל להחליף אותנו זה כי כאן שקט יחסי ואין פה קרב בתנועה. אותנו, אני מניח, יקחו למקום חם יותר, מקום בו צריכים כלים בתנועה, כי ברור ש"השוט-קל" (סוג הטנק שלנו) טוב יותר לתנועה. נקווה שגם את השלב הבא נעבור בשלום.

 

אנחנו כבר חצי שעה בתוך הכלים כי בדיוק לפני חצי שעה שכבנו לנוח בעמדות ופגז מרגמה 120 מ"מ נחת 15 מ !!! מהטנק שלנו, זה ממש לא היה נעים. זינקנו פנימה לטנק והסתגרנו. עד עכשיו עוד לא הספקנו לזהות את מקור האש המדויק שכל פעם מוריד עלינו פה ארטילריה.

 

דברתי אתמול עם חבר'ה מהתעוז והם הסבירו לי שאתמול נהרגו 25 חבר'ה שלנו מסיירת שקד ממארב טילי כתף של המצרים. אנחנו השמדנו להם 8 אנשי קומנדו. כמו שכבר כתבתי בהתחלה, עושה רושם שטילי הכתף שלהם הפילו לנו חללים רבים.

 

18.10.73 (יום חמישי) השעה 10:55 ואנחנו יושבים

בתוך הכלים בגלל שהאזור מופגז. אתמול לפנות ערב

החליפו אותנו "שרמנים" (טנק ממלחמת העולם, ישן

נושן). עזבנו את "יורם" ועברנו דרומה מעט עד תעוז

"מרתף", זהו המקום ששם היינו בהתחלה. הודיעו לי

כעת שאני מקבל עוד טנק למחלקה, אז אפשר סוף סוף

לומר שיש לי במחלקה 3 טנקים.

​

 

ובכן, אמרנו שלום לכל מי שצריך ובאמת היה קצת קשה לעזוב את אותם החבר'ה שאיתם לחמנו. הגענו ל"מרתף" ושם נכנסנו לחניון לילה עם גדוד סיור של חטיבה 11. באזור יש הרבה מאד טנקים וזה כבר לא כמו שהיינו ב "יורם" לבד ומסביב ביצות. אנחנו יושבים קרוב לכביש, הרבה תנועה של טנקים ורכב אספקה, פעילות רבה של ארטילריה, שריון ואויר. זה כמו לבוא מהכפר השקט לעיר. מסתבר ש 1.5 ק"מ מכאן עומדים קרוב ל 40 טנקי T-62 דפוקים ועוד 2 ק"מ אחריהם המצרים שעדיין חיים. הלילה עבר יפה ושקט. לכל טנק הצמידו 2 אנשי חי"ר ששמרו עליו כך שכל צוות ישן כל הלילה, והפעם שלא מן הרגיל, מחוץ לטנק. קבלנו גם אוכל חם – פירה, בשר ושתיה חמה ואפילו סלט ירקות. קבלנו חבילות שי עם סיגריות ודברי מתיקה והיה נחמד. פגשתי כאן גם את סמל המחלקה שלי ומסתבר שהוא מט"ק בגדוד הזה. בבוקר דילגנו לאחור ונכנסנו לחניון יום. התפקיד שלנו הוא להיות עתודה לחטיבה ולעבות מערכים במידת הצורך.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

(שישי, 19.10.73) במשך הבוקר, מטוסים

שלנו תקפו את המצרים ומקרה לא נעים

שהיה הוא שתוך 5 דקות הם הפילו לנו 3

מטוסים. הם הפילו מטוס פנטום אחד ו 2

מטוסי סקייהוק. זיהינו 3 מצנחים של

החבר'ה שלנו. מיד שלחו מספר

ג'יפים + טנק כדי לאסוף את אחד הטייסים.

שמענו בקשר שמודיעים ששלושה חיילים

מצרים רודפים אחריו והוא בורח לכוון שלנו.

אך החבר'ה לא הספיקו להגיע והמצרים תפסו

אותו. אם באמת היו שלושה מצנחים, הווה

אומר שתוך 5 דקות הם לקחו לנו 3 שבויים

וטייס אחד נהרג. אפשר לומר שזו הצלחה

שלהם, לא מבוטלת. ברגע זה שקט באזור וכולם ישנים ומשתזפים. נודע לי

הבוקר שהמג"ד שלנו (בגדוד המקורי שלי) סא"ל דן ספיר נהרג. בחור חמוד

כזה עוד לא ראיתי ואני מעריך את גילו בסביבות ה-40. לא נעים. הרבה

הרבה הרוגים יש לנו. אני מקווה שכולנו נחזור בריאים ושלמים.

המט"ק (מפקד טנק) החדש שהגיע קוראים לו יואל. לפני 4 ימים הוא עוד

היה בטיול בארה"ב. הוא נקרא לחזור על חשבון המדינה והגיע ישר לכאן.

הוא עדיין מבולבל ולא מבין מה קורה, אך אני מתאר לעצמי שבהפגזה הראשונה

הוא יתאושש.

​

 

בינתיים הדברים השתנו. עכשיו השעה 16:20 והודיעו לי שאני לוקח את המחלקה שלי, עוזב את החבר'ה ונוסע למקום אחר. שוב פרידה מהכוח והפעם אף אחד מהפלוגה המקורית שלי לא נשאר איתי. בדרך עצרתי לפי הוראה ושם חיכינו בסביבות חצי שעה. בינתיים גם הספקתי להתקשר טלפונית הביתה ולומר את האמת ההתרגשות הייתה גדולה בעיקר ששמעתי שעירית ויהודה בארץ. בחניון הזה נודע לי מהמט"קים ששני טנקים נוספים לא כשירים ולכן שלחתי אותם לתיקון ונסעתי אני עם ג'יפ סיור, שהוצמד לי, לציר הצפוני ביותר לכוון מוצב "בודפסט", אותו מוצב מפורסם שהיה נצור 3 ימים. בשלב זה קבלתי 2 טנקים אחרים וכעת אנחנו עומדים לצד הדרך ומחכים להוראות. כנראה שנסופח ליחידה שתתקוף דרך הביצות. כ 100 מ' מימיני נמצא הים התיכון ומסביבי המדבר. בים אפשר לזהות שתי משחתות שלנו ומטוסים חגים באוויר בלי הפסקה, למטרות סיור.

 

13 יום לפרוץ הקרבות. בזה הרגע גמרתי לכתוב גלויה

נוספת הביתה. אנו נמצאים בחניון יום באזור הביצות

וליתר דיוק בעתיקות בלוזה. לפי המקורות, זהו המקום

בו עברו בני ישראל בדרכם ממצרים לישראל והמקום

הזה נזכר בתנך. אני יודע את הסיפור הזה מדברי קצין

החינוך של הגדוד, איזה רס"ן זקן שספר לנו זאת לפני

שהייתה פה הופעה של להקת פקוד המרכז. ההופעה

הייתה נחמדה, רק שבאמצע הייתה כוננות נ"מ וכולם

רצו לכלים. את היום אנחנו מבלים תחת רשת

הסוואה. אנו 4 טנקים כאן עם גדוד חרמ"ש, כאשר

התכנית כמו שהבנתי מהמג"ד היא לפרוץ לפורט

פואד, העיר הצפונית ביותר בתעלה, אותה אף לא לקחנו בששת הימים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קבלנו היום מתנות ומכתבים מכל מיני דודות טובות וסה"כ זה נחמד. אך מתחיל לשעמם כי נכנסים למין שגרה ולא מבצעים דברים רציניים והזמן רץ. ברקע שומעים את הדי ההפגזות וירי הנ"מ הצפוף מאד על מטוסינו. כמו בכל מקום, גם כאן פגשתי מכר שפתאום צועק לי "איתמר!!", נו מה אתה עושה כאן וכו' וכו'.

למעשה זהו בינתיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להאמין או לא, אך היום יום ראשון ה 21.10.73.

השעה היא 12:10 ואנחנו כבר 5 שעות על אדמת

מצרים. כרגיל, העניינים מתפתחים מהר מאד.

יום ו' עדיין היינו בעתיקות בלוזה, כאשר ביום

שבת נסענו לסדנא של בלוזה לתיקונים. הספקנו

להחליף גלגל מניע שמאל, להוריד חוליה בזחל

ולהחליף מספר פינים. כמובן בזמן העבודה הייתה

הפגזה, ויומיים קודם נהרג טען קשר מהפלוגה ומפקד

נפצע, כאשר הם היו שם בתיקונים ופגע בהם בול פגז

של ארטילריה. בצהרים באו עם ג'יפ להודיע לי

להיות מוכן לתנועה. סה"כ היינו 4 טנקים ונסענו לצומת

מסוימת ושם חיכינו. בינתיים התקשרתי משם שוב

הביתה והיה נחמד לדבר עם אבא. אחרי שעתיים

בערך, הגיעו עוד 7 טנקים ולהפתעתי הרבה, מי הם

אם לא החבר'ה שאיתם הייתי ב"יורם" בפיקודו של

חורין - הסמ"פ של הפלוגה שכעת נעשה מ"פ.

היינו 11 טנקים ואני הייתי מ"מ 1.

קבלנו הרבה מפות (מפות הקוד "סריוס") שכללו מפות של אזורים שונים במצרים, כולל מיפוי של קהיר, ואנחנו חפשנו ישר חנות מצלמות, כי זה מה שחסר לנו כאן.

 

על מנת לקצר, יש כאן כעת כוננות נ"מ. יצאנו דרומה. התכנית לפי מה שהבנו היא להיכנס דרך האגם המר הגדול למצרים. וכך היה. הגענו בסביבות 8 בלילה (של שבת ה 20 לחודש) לאיזה פקק תנועה גדול ולכן החלטנו שאנחנו נשארים שם לישון. בחצות הגיעו ג'יפי סיור של האוגדה שאליה נשתייך (162 האוגדה של ברן) והחלו מובילים אותנו דרומה.

 

בקיצור, בשעה 07:00 היום הגענו לתעלה. המחזות בדרך

היו מחרידים. זיהיתי לפחות 20 טנקים שלנו שרופים,

ללא צריחים. עשרות זחל"מים, נגמ"שים, רכב אזרחי,

משאיות תחמושת ומכוניות פרטיות הפוכות, שרופות

ושקועות בחול, בדיוק כמו השיירות המצריות שנסוגו

ב 67'. לעומת זאת ראינו רק 4 טנקי אויב דפוקים. המורל

היה גבוה לקראת מעבר התעלה. מזג האוויר היה קשה

מאד, היה ערפל רציני ולחות גבוהה ואני הייתי רטוב

לגמרי. הטנק היה רטוב והתמלא בוץ וגם קשה מאד היה

לכוון את הנהג.

 

על שפת התעלה (אזור חצר הצליחה) היה כוח רציני של נ"מ, היו סירות של הקומנדו, מספר טנקים והרבה דוברות על החוף. הגענו ממש לשפה וכוונו אותי לירידה (מהסוללה לכוון המים). הוצאתי את התותחן החוצה (מתא התותחן לכיפת המפקד) שיראה גם הוא וזה היה רגע של התרוממות רוח. עברנו את גשר הגלילים כאשר ליד הגשר צפה גופה של חייל מצרי. עברנו לצד השני והיו שם הרבה כוחות שלנו. נסענו בתוך חורשות (לאורך תעלת המים המתוקים, אזור ה"חיץ החקלאי"), בין ביצות והיו שם גידולים רבים. זו הייתה חוויה לראות את המוצבים שלהם שנראו מאד פרימיטיביים לעומת שלנו.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​