עברנו את שיירות המנהלה הרבות והתחלנו לדהור דרומה. להערכתי במרחק כ-10 ק"מ מערבית לאגם המר. החוויה מרגשת ויחד עם זאת שוב עלה באפנו ריח של המלחמה ותחושת המתח החלה לעלות אצלי לאחר הפוגה של כשבוע.

​

השטח נראה כמו אצלנו. בדרך זיהיתי מספר סוללות טילים

(נגד מטוסים) הרוסות, מספר מטוסים תקועים באדמה,

הרוגים בודדים ועוד רק"מ פגוע (רכב קרבי משוריין).

​

​

​

​

​

התקדמנו 2 פלוגות טנקים, כאשר עברנו בדרך מספר

חניונים ובכל מקום זיהיתי חבר'ה שאני מכיר. הנסיעה

במדבר הייתה מעייפת וכל טנק הקים אחריו שובל ארוך

ומתנשא של אבק. הרגשנו הרגשת עוצמה רצינית.

סוף סוף הגענו לחניה הראשונה (על רכס ג'ניפה) שבה אנו

עומדים כעת. כל הצוות ישן והטנקים מדוממים, כאשר

המכלית עוברת ומתדלקת טנק אחר טנק. קרוב מאד אלינו

יש מספר סוללות ארטילריה שלנו וכל הזמן פגזים

שורקים כאן מעל הראש שלי ולפעמים נדמה לי שאלו

נפילות. חוויה נוספת היתה לנו כאן. כאשר הגענו, כולנו

התפזרנו והמ"פ נסע עם הטנק למח"ט. לפתע הופיעו

ששה מיגים והחלו לרקט אותנו אך לא פגעו בשום דבר.

אני כבר רגיל לזה, אך בכל אופן הרושם שתקיפת מטוס

משאירה הוא חזק.

​

היום יום שני ה 22.10.73, 16 יום... (הפסקה -  טיל עבר בגובה 2 מ' מעל הטנק שלי ונכנסנו פנימה. שיניתי עמדה). ובכן, 16 יום לפרוץ הקרבות.

​

לאחר שהיינו בחניון, תדלקנו וחימשנו תחת הפגזה רצינית, עלינו לעמדות

ושם היינו עד למחרת בצהרים ( דהיינו עד אתמול בצהרים). עם שחר

אתמול, זיהנו הרבה אנשי חי"ר בטווח 3 ק"מ מתקדמים לעברנו.

כמו שהתפלאתי שהיינו ב"יורם", גם הפעם הם הלכו גלויים, כולם

בשורה, הלכו לאט כאילו הם בטיול. מוזר מאד לראות חיילים שמתכוננים

להתקפה הולכים בצורה זו, ובעיקר שהם הולכים להתקיף טנקים. לא עבר

זמן רב והתחלנו לזהות כ – 20 טנקים שלהם נוסעים מולנו. הבעיה הייתה

שהיינו בשטח גבוה  מאד והם באו מלמטה. שטח הראייה שלנו היה מ – 150מ' ועד 400 מ', לא יותר. בו ברגע שאנשי החי"ר נעלמו מעינינו, הם היו יכולים לצאת ולפגוע בנו ממרחקים קצרים מאד, מה עוד שהרבה ואדיות יצאו מאותו הרכס. התפזרנו על פני כל השטח בליווי נגמ"שים וחיכינו לבאות. לא יכולנו לירות עליהם מרחוק כי הטווח היה גדול והם נעלמו לנו, כך גם הטנקים - טווח של 3 ק"מ לערך. המתח היה גדול בגלל  נושא ההפתעה. פתאום זיהיתי את החי"ר שעשו אגוף ממזרח. זיהיתי אותם בטווח ק"מ אחד וראיתי שהם נושאים על גבם זבילים. מיד הבנתי, טילים (נגד טנקים) ובזוקות. התחלנו לירות לשם אש קלה בעזרת הנגמ"שים והרבצתי כמה פגזים לשם.

 

ממערב לנו היו כוחותינו (גדוד אחר של החטיבה) והם החלו תוקפים את הטנקים שניסו לעלות עלינו. לפנות ערב ראינו את כל הטנקים האלה שרופים.

​

היה קרב ארוך כאשר אצלנו היה שקט יחסי. התפקיד שלי התבטא בשמירה על החי"ר המצרי ולאבטח מכוון מזרח. מדי פעם ירינו לשם ע"מ להזכיר להם שאנחנו עוד שם. הם לא ירו אף פגז, טיל או כדור. השטח שלנו היה מטווח חזק מאד והנחיתו עלינו ארטילריה מדויקת מאד. פגזים נפלו מטרים ספורים מהטנק שלי ולכן נאלצתי לשנות עמדה מספר פעמים. טנק אחר שעמד אח"כ במקומי חתף פגיעה ישירה בתא הזיווד והמפקד והטען נפצעו קל.

​

לפני הצהרים עלה איזה תא"ל ( דוביק תמרי שהיה סגן מפקד האוגדה) על הטנק שלי והראה לי ממזרח (ממש מתחת למצוקי ג'ניפה) 12 טנקים פרושים בשורה אחת, כך שלגבי הם עמדו זה אחרי זה (כמו בטור). הם היו מתחתינו במרחק של 3 ק"מ לערך. ברגע שרציתי לנסוע ולהדליק אותם (ירי מהיר מטנק לטנק) קבלנו פקודה להתקפל ובאו להחליף אותנו. חבל שלא ראיתי קודם, כי זו הייתה הזדמנות נדירה ביותר.

​

התחלנו לנסוע הלאה. כרגיל, נוסעים ועדיין לא

יודעים לאן. משכנו לכוון דרום מערב והתקדמנו

אחרי הכוחות שלחמו ממערב לנו והשמידו את

הטנקים שעלו לקראתנו (בג'ניפה). היינו מעיין

עתודה. נוסעים, עוצרים, נוסעים, עוצרים וכו' 

לפי התקדמות הכוחות. הרבה טנקים ומטרות אחרות

בערו בשטח כאשר אף אחד מהם לא שלנו. זיהינו

מוצבים נטושים, אוהלי צבא וחושות ששם גרו

המצרים. (האמת היא שפשוט דהרנו במהירות

מטורפת במורדות רכס הג'ניפה לכוון העיר סואץ...)

​

​

ברגע שהפלוגה שלנו קבלה משימה להתפרס

ולחסל נ"ט וקיני התנגדות שנשארו אחרי הכוחות

המתקיפים, התקלקל לי הטנק. פשוט הלך דינמו

ולא היה לי צידוד והגבהה. לא רציתי לקחת סיכון

שאסע בלי צידוד ופתאום יצא לי איזה נ"ט ולא

אוכל לירות בו. 19 (קצין החימוש ברשת

הגדודית) הגיע אלי ופינה אותי לאחור. הוא אמר

לי שיותר מאוחר הדרג האוגדתי יגיע ויטפל בי.

נותרו שעתיים לחשיכה והיינו לבד בתוך השטח

המצרי. מאחר וידעתי שהשטח שורץ מצרים,

לא רציתי להישאר שם.

​

לאחר הרבה ויכוחים והסברים בקשר עם הדרג החטיבתי והגדודי, שלחו אלי ג'יפ סיור שלקח אותי חזרה לכוחות והצטרפתי בזחל"מ בסוף השיירה הגדודית. לקחנו אתנו עוד טנק תקוע שהיה בלי צוות והתותחן שלי נהג בו ונסע אחרי. בדרך עוד איבדנו אותו אך אנשי הסיור מצאו אותו  והביאו אותו למקומו.

​

הלילה כבר ירד. כל השטח היה מואר בפצצות תאורה ונרות תאורה

ממטוסים. השטח עצמו בער ממטרות שנפגעו לעשרות, ובלי

הגזמה. המראה הרים את המורל. הרבה גופות בשטח והרבה מחנות

צבאיים. שיירת המנהלה אליה הצטרפתי דהרה אחרי הגדוד

במהירות עצומה. המצרים נסוגו. ליד הכביש שלאורכו נסענו היה

צינור נפט שהדליקו אותו והוא סימן יפה את נתיב התנועה.

הגענו בלילה לחניון. הייתי הרוג. התפשטתי לגמרי ונכנסתי לישון

בשק השינה שמזמן לא ראיתי אותו. ב 23:00 התחילה הפגזה רצינית.

היה חשש להתקפה על החניון. כולם נכנסו לכלים. התלבשתי במהירות והייתי ער עד 03:00.

​